החלטה בתיק ת"א 3091-09

1. לפני בקשת הנתבעת להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

2. התובעת, ילידת 29.10.1986, נפגעה בברכה בשתי תאונות בהיותה תלמידה בבית ספר אורט מינקוף בירושלים. התאונה האחת ארעה ביום 8.2.02 (להלן: " התאונה הראשונה") והשניה ביום 21.2.02 (להלן: " התאונה השניה").

3. במועד התאונות היתה התובעת מבוטחת בפוליסה לביטוח תאונות אישיות לתלמידים, אשר הופקה על ידי הנתבעת (להלן: " הפוליסה").

4. בתביעה, אשר הוגשה ביום 25.2.09, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה, עקב נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מהתאונות הנ"ל.

5. בבקשה שהוגשה על ידי הנתבעת נטען, כי דין התביעה להידחות על הסף הן מחמת התיישנות והן בשל אי צירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה. אשר לטענת ההתיישנות נטען, כי תקופת ההתיישנות במקרה דנן הינה שלוש שנים מיום קרות התאונות ומאחר והתובעת היתה קטינה בעת שארעו התאונות, תמה תקופת ההתיישנות ביום 29.10.07, עם חלוף שלוש שנים מיום שמלאו לתובעת 18 שנים.

6. התובעת טענה, מנגד, כי עילת התביעה קמה רק עם התגבשות הנכות הצמיתה. במקרה זה, כך נטען, התגבשה נכותה של התובעת רק בסמוך לפני קבלת חוות הדעת של ד"ר ליטוין, מומחה אשר מונה על ידי בית המשפט במסגרת ת.א. (י-ם) 9126/05, תביעה אשר הוגשה על ידי התובעת בגין שתי התאונות שבנדון ובגין תאונת דרכים משנת 2004. באותה חוות דעת בוצעה לראשונה, כך לטענת התובעת, חלוקת האחריות בין התאונות בבית הספר בשנת 2002 ובין תאונת הדרכים בשנת 2004 ולפיכך עד לאותו מועד לא היה ניתן לקבוע את הקשר הסיבתי בין מצבה של התובעת לבין התאונות המכוסות בפוליסה, שהינו חלק מעילת התביעה. עוד נטען על ידי התובעת, כי במשך תקופה ארוכה לא ניתן היה לאתר מיהו המבטח לשנים הרלוונטיות וכי אף הנתבעת סברה כי היא אינה המבטחת הנכונה וניסתה להפנות את התביעה אל מבטחת אחרת.

יצויין כבר עתה, כי תגובת התובעת, על אף היותה שזורה בטענות עובדתיות, לא נתמכה בתצהיר מתאים.

המסגרת הנורמטיבית

7. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: " חוק חוזה הביטוח") קובע תקופת התיישנות בת שלוש שנים בכל הנוגע לתביעה על פי פוליסת ביטוח:

" תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה ביטוח".

סעיף 53 לחוק חוזה הביטוח קובע כדלקמן:

" בביטוח תאונה מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח, או לזולתו, בביטוח מחלה - מחלה שחלה בה, ובביטוח נכות - נכות שלקה בה".

מועד מקרה הביטוח

8. השאלה אימתי מתחיל מרוץ ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח נדונה בהרחבה על ידי בית המשפט העליון בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (פורסם במאגרים, ניתן ביום 21.5.08). באותו עניין קבע בית המשפט, בדעת רוב, כי ראשיתו של מרוץ ההתיישנות הינו ביום מקרה הביטוח וכאשר עסקינן בפוליסה לביטוח תאונות אישיות, אירוע התאונה הוא המקים את מקרה הביטוח.

כן ר' פסיקתו של בית המשפט העליון ברע"א 7551/09 בן אבי נ' הראל חברה לביטוח (פורסם במאגרים, ניתן ביום 31.12.09), בה חוזר בית המשפט העליון על אותה הלכה.

בעניין אמיתי הנ"ל טען המשיב, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מן המועד בו נתגבשה נכות צמיתה. גישה זו נדחתה על ידי בית המשפט, ומן הראוי להפנות לדברים שאמרה כב' השופטת א' פרוקצ'יה בהקשר זה:

" בענייננו, התניית גיבושה של עילת התביעה לצורך התיישנות במועד קביעת נכות צמיתה סוטה מהגדרת חוק חוזה ביטוח, הרואה בתאונה שארעה את מקרה הביטוח המוליד את עילת התובענה. היא סוטה גם מן העקרון הכללי לפיו די לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות בקיום נזק ממשי ידוע, ואין דרישה לידיעה על נזק במלוא היקפו. היא עומדת בסתירה לגישה המקובלת בדין ההתיישנות הכללי בענין זה. היא כרוכה גם בפגיעה באיזון הנדרש בין הערכים השונים הנוגדים, שיש לתת להם את משקלם היחסי. היא כרוכה בקשיים מעשיים רבים, העשויים להביא להשעייה ארוכה ביותר של תקופת ההתיישנות, שאינה מקובלת בשיטה הנוהגת, ועשויה להותיר, למעשה, את שאלת עיתוי קביעת הנכות הצמיתה ותחילת מירוץ ההתיישנות לשליטתו המלאה של התובע. ספק אם תוצאה זו מתיישבת עם האינטרס הציבורי, המבקש להביא להכרעה שיפוטית עניינים בסמיכות סבירה למועד התרחשותם ועם הצורך לתת משקל יחסי ראוי לעניינו של הנתבע, שלא להיות נתון לסכנת תביעה במהלך שנים ארוכות, על כל המשתמע מכך".

מאותם טעמים אשר פורטו לעיל ועל בסיס אותו רציונל, אין לקבל את טענת התובעת לפיה מירוץ ההתיישנות החל רק מהמועד שבו נקבעה חלוקת הנזק בין שלוש התאונות השונות.

עילת התובענה נולדה בענייננו במועד בו ארעו התאונות נשוא תובענה זו, קרי ביום 8.2.02 לגבי התאונה הראשונה וביום 21.2.02 לגבי התאונה השניה. מטיעוני התובעת עצמה עולה, כי העובדות המהוות את עילת התובענה היו ברורות וגלויות לה כבר במועדים הנ"ל. התובעת היתה מודעת בעת התאונות ובסמוך לאחריהן כי נגרם לה נזק משמעותי שהינו תוצאה של אותן תאונות, הגם שבאותו מועד יתכן ולא היתה לה ידיעה בדבר היקפו המלא של הנזק או בדבר חלוקתו המדוייקת בין התאונות השונות. לא מצאתי כי היתה מניעה כלשהי להגשת תביעתה של התובעת בתוך תקופת ההתיישנות על סמך חוות דעת של רופא מטעמה, שיכול היה להתייחס גם לחלוקת הנזק בין התאונות השונות. למעשה, כך היה על התובעת לפעול, שהרי בכל מקרה קביעתו של מומחה בהליך אחר, אפילו מונה על ידי בית המשפט, אינה מחייבת בהליך זה. בנסיבות אלה, ומשהוגשה התביעה ביום 25.2.09, כ-4 שנים ו-4 חודשים לאחר המועד בו מלאו לתובעת 18, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

אי ידיעת זהות המבטח

9. טענה נוספת בפי התובעת, והיא שעד סמוך לפני הגשת התביעה לא ניתן היה לדעת מיהו המבטח הרלוונטי, ואף הנתבעת לא ידעה זאת והפנתה את התובעת למבטחת אחרת.